הַיּוֹם חֲמִשָׁה יָמִים לָעוֹמֶר
רמב״ם פרק אחד ליום - כ׳ ניסן ה׳תשפ״ד
הל׳ מתנות עניים פרק ז

רמב״ם פרק אחד ליום

הלכות מתנות עניים פרק ז

א) מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותן משגת -- שנאמר "פתוח תפתח את ידך, לו" (דברים טו,ח), ונאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), ונאמר "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו). [ב] וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, מאחיך האביון" (דברים טו,ז). [ג] לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו -- אם אין לו כסות, מכסים אותו; אין לו כלי בית, קונין לו כלי בית; אין לו אישה, משיאין אותו אישה; ואם הייתה אישה, משיאין אותה לאיש: אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו -- קונין לו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח); ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו.

ב) [ד] יתום שבא להשיאו אישה -- שוכרין לו בית, ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו; ואחר כך משיאין לו אישה.

ג) [ה] בא עני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת -- נותן לו כפי השגת ידו: וכמה -- עד חמיש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה בנכסיו, בינוני; פחות מכן, עין רעה. ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה; וכל הנותן פחות מזה, לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר.

ד) [ו] עני שאין מכירין אותו, ואמר רעב אני, האכילוני -- אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום, ואמר כסוני -- בודקין אחריו שמא רמאי הוא; ואם היו מכירין אותו -- מכסין אותו לפי כבודו מיד, ואין בודקין אחריו.

ה) [ז] מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך, נכלם" (תהילים עד,כא).

ו) [ח] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מכיכר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החיטים ארבע סאין בסלע; וכבר ביארנו כל המידות. ואם לן -- נותנין לו מצע שיישן עליו, וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית; ואם היה שבת -- נותנין לו מזון שלוש סעודות, ושמן וקטנית ודג וירק. ואם היו מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו.

ז) [ט] עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלוואה; ועשיר המרעיב את עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה -- אין משגיחין בו.

ח) [י] מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו -- בית דין כופין אותו, ומכין אותו עד שייתן מה שאמדוהו ליתן; ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן. וממשכנין על הצדקה, ואפילו בערבי שבתות.

ט) [יא] אדם שוע שהוא נותן צדקה יתר מן הראוי לו, או שמצר לעצמו ונותן לגבאין כדי שלא יתבייש -- אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה; וגבאי שמכלימו ושואל ממנו, עתיד להיפרע ממנו, שנאמר "ופקדתי, על כל לוחציו" (ירמיהו ל,כ).

י) [יב] אין פוסקין צדקה על היתומים, ואפילו לפדיון שבויים, ואף על פי שיש להן ממון הרבה; ואם פסק הדיין עליהן כדי לשום להם שם, מותר.

יא) גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן התינוקות, דבר מועט -- אבל לא דבר מרובה: שחזקת המרובה גניבה או גזל משל אחרים. וכמה הוא מועט שלהן, הכול לפי עושר הבעלים או ענייותן.

יב) [יג] עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם; ועניי ביתו, קודמין לעניי עירו; ועניי עירו, קודמין לעניי עיר אחרת: שנאמר "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו,יא).

יג) [יד] מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה, הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה, נותנין; וכשהן באין מביאין אותה עימהן, ומפרנסין בה עניי עירם. ואם יש שם חבר עיר -- ייתנו אותה לחבר עיר, והוא מחלקה כמו שייראה לו.

יד) [טו] האומר תנו מאתיים דינר לבית הכנסת, או תנו ספר תורה לבית הכנסת -- ייתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו; ואם היה רגיל בשניים, ייתנו לשניהם. האומר תנו מאתיים דינר לעניים, ייתנו לעניי אותה העיר.

x
אחרי מות ראשון (עם פרש״י) -- ויקרא: ט״ז, א׳ - י״זחומש:
כ, צ״ז - ק״גתהילים:
וכח זה ומדה זו... ״118״ כמ״ש שםתניא:
הל׳ ברכות פרק ז-טרמב״ם ג״פ:
הל׳ מתנות עניים פרק זרמב״ם פ״א:
מ״ע יטספר המצוות:
לעילוי נשמת מרת לאה מרים בת הרב יעקב יוסף ע״ה היידינגספלד