פרק טז | |
א | וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־ |
מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן: | |
ב | וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־ |
שלא ימות כדרך שמתו בניו: שאם בא הוא מת: כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים: | |
ג | בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־ |
גימטריא שלו ד' מאות ועשר, רמז לבית ראשון: ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחודש: | |
ד | כְּתֹנֶת־ |
מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, (ר"ה כו.) אלא בד' ככהן הדיוט, וכולן של בוץ: שיהיו משל הקדש (ת"כ פרק א, י.): כתרגומו יחת ברישה, יניח בראשו, כמו ותנח בגדו, (בראשית לט, טז.) ואחתתיה: אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור (יומא לב.): | |
ה | וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי־ |
ו | וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־ |
האמור למעלה, ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור: מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו (שם לו: ת"כ פרשתא ב, ג.): | |
ז | וְלָקַח אֶת־ |
ח | וְנָתַן אַהֲרֹן עַל־ |
מעמיד א' לימין וא' לשמאל, ונותן ב' ידיו בקלפי, ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם, הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל: הוא הר עז וקשה, צוק גבוה (ת"כ פרק ב, ח. יומא סז:), שנאמר ארץ גזרה, חתוכה: | |
ט | וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־ |
כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר לה' חטאת (ת"כ שם ה.): | |
י | וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־ |
כמו יועמד חי, על ידי אחרים, ותרגומו יתקם כד חי. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שילוחו אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שישתלח, מכאן ששליחותו למיתה (שם ו.): שיתודה עליו כדכתיב והתודה עליו וגו': | |
יא | וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־ |
וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כלם קרוים ביתו (שם פרשתא ג, א.), שנאמר בית אהרן ברכו את ה' וגו' (תהלים קלה, יט.), מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר, וכפר על הקדש מטומאות וגו' (ת"כ פרק ד, ב.): | |
יב | וְלָקַח מְלֹא־ |
החיצון (יומא מה:): מצד שלפני הפתח, והוא צד מערבי: מה ת"ל דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר ושחקת ממנה הדק (שמות ל, לו.), אלא שתהא דקה מן הדקה (יומא מג:), שמערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת: | |
יג | וְנָתַן אֶת־ |
שבתוך המחתה: הא אם לא עשאה כתקנה חייב מיתה: | |
יד | וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל־ |
הזאה אחת במשמע: הרי אחת למעלה ושבע למטה: | |
טו | וְשָׁחַט אֶת־ |
מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם: אחת למעלה ושבע למטה: | |
טז | וְכִפֶּר עַל־ |
על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג (ת"כ פרק ד, ב.): אף הנכנסין מזיד בטומאה (שם ג.): כשם שהזה משניהם בפנים, אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה (יומא נו:): אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם: | |
יז | וְכָל־ |