עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה (ב״ר מד, יד.):

ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד:

ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד:

ותור וגוזל. תור ובן יונה:

ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר וגו׳, ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמה שנאמר להלן העוברים בין בתרי העגל (ירמיה לד, יט.), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש:

ואת הצפור לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו׳ (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם:

העיט. הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל, כמו ותעט אל השלל (שמואל א טו, יט.):

על הפגרים. על הבתרים. (ס״א הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פלגיא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו פגול הוא (ויקרא יט, ז.), לשון פגר (כך שמעתי מפי רבינו יהודה ב״ר שמואל). וכן הגירסא בכ״י ובכ״י אחרת כתיב כך פי׳ רבינו מאיר ב״ר שמואל):

וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.), רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח:

והנה אימה וגו׳. רמז לצרות וחשך של גליות:

כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק״ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד״ו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה:

בארץ לא להם. ולא נאמר בארץ מצרים, אלא לא להם, משנולד יצחק ויגר אברהם וגו׳, ויגר יצחק בגרר, ויעקב גר בארץ חם (תהלים קה, כג.), לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד.):

וגם את הגוי. וגם, לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל:

דן אנכי. בעשר מכות:

ברכוש גדול. בממון גדול כמו שנאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו.):

ואתה תבא. ולא תראה כל אלה:

אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו, למדך שעשה תרח תשובה:

תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה׳ שנים קודם זמנו, ובו ביום מרד עשו:

ודור רביעי ישובו הנה. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג׳ דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זה, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ וחצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה:

כי לא שלם עון האמורי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב״ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ז.):

ויהי השמש באה. כמו ויהי הם מריקים שקיהם (בראשית מב, לה.), ויהי הם קוברים איש (מלכים ב יג, כא.), כלומר ויהי דבר זה:

השמש באה. שקעה:

ועלטה היה. חשך היום:

והנה תנור עשן וגו׳. רמז לו שיפלו המלכיות עובדי אלילים בגיהנם:

באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבא כבר, ואם היה טעמו למטה באל״ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה. וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון ורחל באה, קמה אלומתי, הנה שבה יבמתך (רות א, טו.), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו באה עם הצאן, בערב היא באה ובבקר היא שבה (אסתר ב, יד.):

לזרעך נתתי. אמירתו של הקב״ה כאילו היא עשויה (ב״ר מד, כב.):

הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך:

את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון (ב״ר מד, כג.), והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה יא, יד.):

ואת הרפאים. ארץ עוג, שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג, יג.):

שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה, אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר:

אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס:

אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי:

לקול שרי. לרוח הקדש שבה (ב״ר מה, ב.):

ותקח שרה. לקחתה בדברים אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה(שם ג.):

מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה לבעלה חייב לישא אחרת (יבמות סד.):

לשבת אברם וגו׳. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל:

ויבא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה (ב״ר מה, ד.):

ותקל גבירתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה (ב״ר שם):

חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב״ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע בזיוני ושותק (ב״ר מה, ה.):

אנכי נתתי שפחתי וגו׳ ביני וביניך. כל בינך שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה וביניך (ר״ל נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון:

ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי (ב״ר מה, ו.):

אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה אני באה:

ויאמר לה מלאך ה׳ וגו׳. על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה:

הנך הרה. כשתשובי תהרי, כמו הנך הרה, דאשת מנוח (שופטים יג, ז.):

וילדת בן. כמו ויולדת, ודומה לו ישבת בלבנון מקוננת בארזים (ירמיה כב, כג.):

וקראת שמו. צווי הוא, כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק:

פרא אדם. אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב ויהי רובה קשת וישב במדבר פארן:

ידו בכל. לסטים:

ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו (ב״ר מה, ט.):

ועל פני כל אחיו ישכון. שיהיה זרעו גדול:

אתה אל ראי. נקוד חט״ף קמ״ץ, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה בעלבון של עלובין. (ס״א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו):

הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות, ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם היתה רגילה לראות מלאכים, ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה:

באר לחי רואי. כתרגומו בירא דמלאך קימא איתחזי עלה:

ויקרא אברם שם וגו׳. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקודש עליו וקראו ישמעאל:

ואברם בן שמונים וגו׳. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י״ג שנה כשנימול, ולא עכב:

אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו, והכל לפי הענין:

התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי:

והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה׳ איברים, ב׳ עינים, ב׳ אזנים, וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ״ח, כמנין אבריך:

ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו:

ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דר״א מצאתי כן (פרקי דר״א פכ״ט):

כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו, ורי״ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם, ואפילו רי״ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה, שאף יו״ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד שהוסיפה ליהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז.):

ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו: