ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת, הליכתו עם אברם:

ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר:

ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין (ב״ר מא, ה.):

אנשים אחים. קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים:

אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב (אשב) לא אתרחק ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו׳:

אימנה. אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לינקד ואיימינה, כך מצינו במקום אחר אם יש להמין, ואין נקוד להיימין:

כי כלה משקה. ארץ נחלי מים:

לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה. היה אותו מישור:

כגן ה׳. לאילנות:

כארץ מצרים. לזרעים (ב״ר מא, ז.):

באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשו לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. במסכת הוריות (י:):

ככר. מישור כתרגומו:

מקדם. נסע מאצל אברם (למזרח), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו:

ויאהל. נטע אהלים לרועיו ולמקנהו עד סדום:

ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו מכאן (יומא לח:) שם רשעים ירקב (משלי י, ז.):

רעים. בגופם:

וחטאים. בממונם (סנהדרין קט.):

לה׳ מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו:

אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב וירא ה׳ אל אברם, באותה שעה כשר היה, וק״ל):

אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה:

ממרא. שם אדם: