רמב״ם פרק אחד ליום - ט׳ סיון ה׳תשע״ט
הל׳ טומאת צרעת פרק ד

רמב״ם פרק אחד ליום
ט׳ סיון ה׳תשע״ט

הלכות טומאת צרעת פרק ד

א) הפשיון מטמא בכל שהוא -- והוא, שיהיה הפשיון מאחת ממראות הנגעים; אבל אם היה הפשיון מראה בוהק, אינו פשיון. ואין הפשיון סימן טומאה, עד שיפשה חוץ לנגע; אבל אם פשה לתוך הנגע, הרי הוא כמות שהיה.

ב) כיצד, בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה, והסגירה, ובסוף השבוע נתמעטה המחיה ממה שהייתה, או שהלך הבשר החי כולו -- אין זה פשיון: שאין הבהרת פושה לתוכה, אלא חוצה לה.

ג) [ב] אין הפשיון סימן טומאה, עד שיהיה אחר הסגר; אבל אם בא בתחילה, וראה הכוהן את הנגע שהוא פושה והולך -- אינו מחליט; אלא מסגירו עד סוף השבוע, ויראה.

ד) [ג] אין הבהרת פושה לתוך השחין, ולא לתוך המכוה, ולא לתוך מחית השחין, ולא לתוך מחית המכוה; ולא לראש ולא לזקן, אף על פי שנקרחו והלך השיער מהן: שנאמר "ואם פשה תפשה המספחת, בעור" (ויקרא יג,ז). אבל בהרת שפשת לתוך הבוהק, הרי זה פשיון.

ה) [ד] השחין והמכוה והבוהק ומחית השחין ומחית המכוה, שהם חולקין בין האם לפשיון -- אינו סימן טומאה; הסגירו, והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאם -- הרי זה מוחלט.

ו) [ה] בהרת כגריס, ופשתה כחצי גריס ועוד, והלך מן האם כחצי גריס -- אף על פי שהנותר מן האם עם הפשיון יתר מכגריס, הרי זה טהור; הייתה כגריס, ופשת כגריס ועוד, והלכה לה האם -- תיראה כתחילה, ויסגיר שבוע אחר שבוע.

ז) הייתה בו בהרת והסגירו, והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר, וחזרה בהרת במקומה כמות שהייתה -- הרי היא כמות שהייתה; נתמעטה בתוך ימי הסגר, ופשתה וחזרה כמות שהייתה, או שפשתה ונתמעט הפשיון, וחזרה כמות שהייתה -- הרי זה יסגיר.

ח) [ו] בהרת כגריס, ופשתה כגריס, ונולד בפשיון מחיה או שיער לבן, והלכה לה האם -- תיראה כתחילה. הייתה בו בהרת כגריס והסגירו, בסוף השבוע והרי היא כסלע -- ספק שהיא היא, ספק שאחרת באה תחתיה -- הרי זה טמא.

ט) [ז] בהרת כגריס, וחוט יוצא ממנה -- אם יש בו רוחב שתי שערות -- זוקקה לשיער לבן ולפשיון, אבל לא למחיה: שאין המחיה סימן טומאה -- עד שתקיף אותה הבהרת, ויהיה בין סוף המחיה וסוף הבהרת רוחב צמיחת שתי שערות. היו שתי בהרות, וחוט יוצא מזו לזו -- אם יש בו רוחב שתי שערות, מצרפן; ואם לאו, אינו מצרפן.

י) הסגירו שבוע אחר שבוע, ולא נולד לו סימן טומאה ופטרו, ולאחר הפטור פשה הנגע, כל שהוא -- הרי זה מוחלט. [ח] בהרת שטהרה מתוך הסגר, או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה -- אין מסגירין בה לעולם. [ט] בהרת שכנסה אחר הפטור, ופשתה לכמות שהייתה, או שפשתה, וחזרה לכמות שהייתה -- הרי הוא בטהרתו. [י] בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן בתוך המחיה, והחליטו, ולאחר החלט הלכה המחיה -- טמא, מפני שיער לבן; הלך השיער הלבן -- טמא, מפני המחיה. היה השיער הלבן בתוך הבהרת, והלך השיער הלבן -- טמא, מפני המחיה; הלכה המחיה -- טמא, מפני שיער לבן.

יא) בהרת ובה מחיה ופשיון, הלכה המחיה -- טמא, מפני הפשיון; הלך הפשיון -- טמא, מפני המחיה. וכן בשיער לבן ובפשיון.

יב) החליטו בשיער לבן, והלך השיער, וחזר בו שיער לבן אחר, או שנולדה לו מחיה, או פשיון; או שהחליטו במחיה, והלכה המחיה, ונולדה לו מחיה אחרת, או שיער לבן, או פשיון; או שהחליטו בפשיון, והלך הפשיון, וחזר בו פשיון אחר, או שנולדה בו מחיה, או שיער לבן: הרי זה בטומאתו, כמות שהיה.

יג) אחד הטמא שהוחלט בתהילה, או שהוחלט בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או אחר הפטור -- הואיל והוחלט מכל מקום, אינו טהור, עד שלא יישאר בו סימן טומאה, לא סימן שהוחלט בו ולא סימן אחר.

לעילוי נשמת מרת חנה עטל (בכרך) ע״ה בת יבלחט״א ר׳ דוד (צירקינד)