ב | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֵלַי לֵאמֹר: |
ג | רַב־ |
פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית, מן הדרום לצפון פניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים יא, יח.): | |
ד | וְאֶת־ |
ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, אל תתגרו בם: | |
ה | אַל־ |
עד מדרך כף רגל. אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות. ומדרש אגדה (תנחומא ישן דברים הוספה ו.), עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים, שנאמר ועמדו רגליו וגו׳ (זכריה יד, ד.): ירשה לעשו. מאברהם, עשר עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו: | |
ו | אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם־ |
תכרו. לשון מקח, וכן אשר כריתי לי (בראשית נ, ה.), שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה: | |
ז | כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת־ |
כי ה׳ אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו (ס״א תכפרו) את טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים: | |
ח | וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי־ |
ונפן ונעבור. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך רוח מזרחית: | |
ט | וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל־ |
ואל תתגר וגו׳. לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב ויגר מואב מפני העם (במדבר כב, ג.), שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם, שום גרוי, בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה מואב: ער. שם המדינה: | |
י | הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים: |
האמים לפנים וגו׳. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, ר לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט, והושבתים תחתם: | |
יא | רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף־ |
רפאים יחשבו וגו׳. רפאים היו נחשבים אותם אמים, כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וכן ובשעיר ישבו החורים ונתתים לבני עשו: | |
יב | וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר־ |
יירשום. לשון הווה, כלומר נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים: | |
יג | עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת־ |
יד | וְהַיָּמִים אֲשֶׁר־ |
טו | וְגַם יַד־ |
היתה בם. למהר ולהומם בתוך מ׳ שנה, שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר: | |
טז | וַיְהִי כַאֲשֶׁר־ |
ויהי כאשר תמו וגו׳. : | |
יז | וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלַי לֵאמֹר: |
וידבר ה׳ אלי וגו׳. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ׳ (זו) וידבר אלא ויאמר, ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא: | |
יח | אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת־ |
אתה עובר היום את גבול מואב וגו׳ וקרבת מול בני עמון וגו׳. מכאן שארץ עמון לצד צפון: | |
יט | וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל־ |
כ | אֶרֶץ־ |
ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם: | |
כא | עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָֹה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם: |
כב | כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת־ |
כג | וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד־ |
והעוים היושבים בחצרים וגו׳. עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, (יג, ג.) שנאמר חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים, ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם (חולין ס:), והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם: | |
כד | קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת־ |
כה | הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל־ |
תחת כל השמים. למד, שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס״א סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים (תענית כ. ע״ז כה.): | |
כו | וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל־ |
ממדבר קדמות. אע״פ שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב״ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ״כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון: | |
כז | אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: |
כח | אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן־ |
כט | כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ־ |
כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם, אלא לענין מכר אוכל ומים: עד אשר אעבור את הירדן. מוסב על אעברה בארצך: | |
ל | וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי־ |