כז | בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל: |
בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף. נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וחטפתם לכם איש אשתו (שופטים כא, כא.), בפלגש בגבעה. ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר ושאול לכד המלוכה וגו׳ וילחם במואב ובאדום וגו׳ ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל א יד, מז.): בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית, אז חולק עד, שלל (ישעיה לג, כד.). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחלת בוקרן (ס״א פריחתן) וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל: יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש: | |
כח | כָּל־ |
וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע: איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם: | |
כט | וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל־ |
נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט, טו.), ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.), באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט.), הכנסתם לבית מפני הגשמים, באספכם את מעשיכם, וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה: אל אבתי. עם אבותי: | |
ל | בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־ |
לא | שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת־ |
לב | מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־ |
לג | וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת־ |
ויאסף רגליו. הכניס רגליו: ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז״ל יעקב אבינו לא מת (תענית ה:): | |
פרק נ | |
א | וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל־ |
ב | וַיְצַו יוֹסֵף אֶת־ |
לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא: | |
ג | וַיִּמְלְאוּ־ |
וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אותו וגו׳. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין: | |
ד | וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל־ |
ה | אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה־ |
אשר כריתי לי. כפשוטו, כמו כי יכרה איש (שמות כא, לג.). ומדרשו, עוד מתישב על הלשון כמו אשר קניתי, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה: | |
ו | וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־ |
כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבור על שבועה שנשבעתי לך, שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון, ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (לו:): | |
ז | וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת־ |
ח | וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן: |
ט | וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם־ |
י | וַיָּבֹאוּ עַד־ |
גרן האטד. מוקף אטדין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המוקף סייג של קוצים: | |
יא | וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת־ |
יב | וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם: |
כאשר צום. מהו אשר צום: | |
יג | וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־ |
וישאו אתו בניו. ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, ג׳ למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא, שהוא עתיד לשאת את הארון. ויוסף לא ישא, שהוא מלך. מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו איש על דגלו באותות, באות שמסר להם אביהם לישא מטתו: | |
יד | וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל־ |
הוא ואחיו וכל העולים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו׳ ואחר כך כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו כבוד שעשו מלכי כנען, שתלו כתריהם בארונו של יעקב, נהגו בהם כבוד: | |
טו | וַיִּרְאוּ אֲחֵי־ |
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון לו יהיה כדברך, לו שמענו, ולו הואלנו, לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון לו חכמו, לו הקשבת למצותי, ולו אנכי שוקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא, לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו אולי לא תלך האשה אחרי, לשון שמא הוא. ויש אולי לשון בקשה, כגון אולי ירא ה׳ בעניי, אולי ישוב ה׳ אותי, הרי הוא כמו לו יהי כדברך. ויש אולי לשון אם, אולי יש חמשים צדיקים: | |
טז | וַיְצַוּוּ אֶל־ |
ויצוו אל יוסף. כמו ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה, ויצוו אל שלוחם, להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה, שהיו רגילין אצלו, שנאמר והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו (יבמות סה:): | |
יז | כֹּה־ |
שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלוהיו קיים, והם עבדיו: | |
יח | וַיֵּלְכוּ גַּם־ |
וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות: | |
יט | וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל־ |
כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב״ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם: | |
כ | וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־ |