⇦ ⇨
חומש
ט״ו אלול ה׳תשפ״ה
כי תבא - שני
פרק כ״ו, פסוקים י״ב - ט״ו
יבכִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו׳ (דברים יד, כח.), נאמר כאן מקץ, ונאמר להלן מקץ שבע שנים (שם לא, י.) לענין הקהל, מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערו מן הבית:

שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה ושניה של שמטה נוהג בהן מעשר ראשון, כמו שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר (במדבר יח, כו.), ומעשר שני, שנאמר ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג.), הרי שתי מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שתי מעשרות אלא האחד, ואיזה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שני יתן מעשר עני, שנאמר כאן. ונתתה ללוי. את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני:

ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב חטים וכו׳ (פאה פ״ח מ״ה ספרי שג.):

יגוְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן־הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל־מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

ואמרת לפני ה׳ אלהיך. התודה שנתת מעשרותיך (סוטה לב:):

בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי (ספרי שג.), ולמדך, שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו:

וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה (שם) ובכורים:

ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני:

ככל מצותך. נתתים כסדרן, לא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח.), לא תשנה את הסדר:

לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש):

ולא שכחתי. מלברכך על הפרשת מעשרות:

ידלֹא־אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא־בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא־נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:

לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור לאונן:

ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוזהר על כך, לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב, יז.) זו אכילת טומאה, כמ״ש בפסולי המוקדשים בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו׳ (שם טו, כב.), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר (יבמות עג: מכות יט:):

ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו ארון ותכריכין (ספרי שג.):

שמעתי בקול ה׳ אלהי. הביאותיו לבית הבחירה (מעשר שני פ״ה מי״ב):

עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי בו:

טוהַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עש אתה מה שעליך לעשות (ספרי שג.), שאמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ד.):

אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו. לתת לנו, וקיימת ארץ זבת חלב ודבש:

לעילוי נשמת מרת חנה עטל (בכרך) ע״ה בת יבלחט״א ר׳ דוד (צירקינד)