ח | וְעַתָּה לֹא־ |
לאב. לחבר ולפטרון: (צום בעשיטצער פאטראן): | |
ט | מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־ |
ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות: | |
י | וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ־ |
יא | וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי־ |
פן תורש. דלמא תתמסכן, לשון מוריש ומעשיר: | |
יב | וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־ |
והנה עיניכם רואות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב״ר שם י.): ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם: | |
יג | וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־ |
יד | וַיִּפֹּל עַל־ |
ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:): ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב, (ולענ״ד דיוקו של דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב׳ פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד, ועיין בביאור תרגום יונתן ששם הוא בדרך דרש): | |
טו | וַיְנַשֵּׁק לְכָל־ |
ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם: דברו אחיו אתו. שמתחלה היו בושים ממנו: | |
טז | וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו: |
והקול נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית ממש: | |
יז | וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־ |
טענו את בעירכם. תבואה: | |
יח | וּקְחוּ אֶת־ |
את טוב ארץ מצרים. ארץ גושן, ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים: חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא: | |
יט | וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־ |
ואתה צויתה. מפי לומר להם: זאת עשו. כך אמר להם שברשותי היא: | |
כ | וְעֵינְכֶם אַל־ |
כא | וַיַּעֲשׂוּ־ |
כב | לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת: |
כג | וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ: |
שלח כזאת. כחשבון הזה, ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו׳. (רצונו שמלת כזאת המיותרת, ובכ״ף הדמיון, מורה על כי מעולם לא שלח לו עשרה חמורים וי׳ אתונות, רק הכי קאמר קרא, ולאביו שלח בעגלות כזאת וגו׳ כלומר כחשבון הזה שהוא משא י׳ חמורים וי׳ אתונות. והשתא אתי שפיר, דלא מצינו נכתב אלא וירא את העגלות, ולא שום חמורים ואתונות וק״ל. בשם הגאון מהרש״ל): מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו. ומדרש אגדה, גריסין של פול: בר ולחם. כתרגומו: ומזון. ליפתן (כך גירסת רא״ם): | |
כד | וַיְשַׁלַּח אֶת־ |
אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה, והכנסו בחמה לעיר. לפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו: | |
כה | וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־ |
כו | וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־ |
וכי הוא מושל. ואשר הוא מושל: ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו מאין הפוגות (איכה ג, מט.), וריחו לא נמר (ירמיה מח, יא.), מתרגמינן וריחיה לא פג: | |
כז | וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל־ |
את כל דברי יוסף. סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה: ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו: |